פסק דין ארידור – הפקעות

פסק דין ארידור – הפקעות

 

"הלכת ארידור" – חלון ההזדמנויות לתביעת פיצוי הפקעה הולך ונסגר,  האמנם ?

עו"ד חיים מסילתי, שמאי מקרקעין         אלעד מגידו, שמאי מקרקעין

 

פתיחה

במאמר זה נסקור פסק דין בהלכת ארידור שנתקבל לאחרונה בבית המשפט העליון [1], שנושאו תביעת פיצויי הפקעה מתוקף פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה"). פסק דין זה מהווה את סיכומו של הליך משפטי שתחילתו בשנת 2002, עת הגיש התובע, המנוח ארידור, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב – יפו תביעה עבור פיצויי הפקעה בגין הפקעות שנעשו עוד בשנת 1962 מתוקף הפקודה, בחלקות אשר היו בבעלות קרובי משפחתו ואשר הועברו לחזקתו בירושה עם פטירתם.

תביעה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי מחמת טענת התיישנות, ולבסוף נתגלגלה עד לפתחו של ביהמ"ש העליון, אשר נתבקש להכריע במסגרת פסק הדין אשר ניתן ב-ע"א 5964/03 מיום 16.02.2006 בסוגיות מהותיות הקשורות בתביעות פיצויי הפקעה בהפקעות מתוקף פקודת הקרקעות:

אחת מן הסוגיות אשר נדונו במסגרת פסק הדין האמור הייתה סוגיית חלות חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), על תביעות לקבלת פיצויי הפקעה. בעניין זה נקבע פה אחד על ידי המשנה לנשיא חשין, השופט גרוניס והשופטת ארבל, כי החוק אכן חל על תביעות לקבלת פיצויי הפקעה, וזאת בשל העובדה כי תביעה לפיצויי הפקעה הינה תביעה "בשאינו מקרקעין", ומשכך חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק והיא 7 שנים.

סוגיה נוספת אשר נדונה בפסה"ד הייתה מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה בהפקעות מתוקף הפקודה האמורה. בנושא זה נותרו דעות השופטים חלוקות, ובשל כך נקבע הדיון הנוסף בפסק הדין, דיון שהינו מושא מאמר זה.

כאמור, במאמר זה נסקור את פסק הדין אשר ניתן על ידי ביהמ"ש העליון בדנ"א 1595/06 ביום 21.03.2013, אשר היווה דיון נוסף בנושאים בהם עסק פסה"ד ב-ע"א 5964/03, בהלכות שנפסקו בו ובהשפעתן על תביעות עתידיות לפיצויי הפקעות מתוקף פקודת הקרקעות.

הרקע

התובע, המנוח אדוארד ארידור, ובני משפחתו, היו בעלים של מספר חלקות בפתח תקווה.

ביום 03.05.1962 פורסמה ברשומות על ידי הנתבעת, עיריית פתח תקווה, הודעה ע"פ סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 בדבר הפקעת הזכויות בחלקות מסוימות, חלקן בבעלות המנוח אדוארד ארידור וחלקן בבעלות קרובי משפחתו. הנתבעת הוסמכה להפקיע את החלקות בהרשאת שר האוצר דאז מכוח סעיף 22 לפקודה, ותפסה חזקה בהם סמוך לאחר ההפקעה.

המנוח ארידור תבע את פיצויי ההפקעה בגין חלקותיו ושולמו לו הפיצויים. לאחר פטירת אחיו ואחותו, אשר הורישו לו את חלקותיהם, פנה ארידור לעיריית פתח תקווה ביום 01.05.2002 בדרישה לקבל פיצויי הפקעה, בגין זכויות מורישיו באותן החלקות מהן בוצעה ההפקעה בשנת 1962.
העירייה דחתה את בקשתו ביום 08.02.2002, והמנוח הגיש את תביעתו לפיצויים לביהמ"ש המחוזי ביום 11.09.2002, תביעה אשר נדחתה על הסף על ידי ביהמ"ש המחוזי מחמת התיישנות.

כאמור, בפסק הדין אשר ניתן בערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי ב-ע"א 5964/03 מיום 16.02.2006 נקבע פה אחד על ידי הרכב השופטים כי חוק ההתיישנות אכן חל על פיצויי הפקעה מתוקף הפקודה, אך מכיוון שלא נתקבלה החלטה בעניין מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות, נקבע הדיון הנוסף, בו נעסוק כעת.

פסיקת ביהמ"ש העליון – דנ"א 1595/06

השאלות המשפטיות

חוק ההתיישנות ותביעות לפיצויי הפקעה מכח הפקודה

בדיון הקודם, אשר נערך בהרכב של שלושה שופטים, נקבע כאמור פה אחד כי חלה על פיצויי הפקעה בהפקעות מתוקף הפקודה תקופת ההתיישנות העקרונית של שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות.
בטענות הצדדים בדיון הנוסף העלה בא כח המבקש טיעון לפיו הנחת יסוד זו של שלושת השופטים אינה נכונה, וביקש לקבוע כי סעיף 16 לפקודה מהווה הסדר מקיף לנושא ההתיישנות, ואשר לפיו ניתן לקבוע כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות לפיצויי הפקעה מכח הפקודה.

עמדת המשיבה, עיריית פתח תקווה, הינה כי חוק ההתיישנות הינו חוק כללי החל על כל תביעה לקיום זכות, וכי אי החלת חוק ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה תביא למצב אבסורדי בו לעולם תהיינה הרשויות חשופות לאיום של תביעות חוזרות ונשנות לפיצויים. בנוסף טענה, כי לפי נוסח ההחלטה בדיון מיום 16.02.2006, אין כוונת הדיון הנוסף לשוב ולעסוק בשאלת תחולת חוק ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה, ולכן טענה כי בנסיבות תיק זה יש לדחות את התובענה על הסף בגין שיהוי.

המשנה לנשיא נאור שבה ועסקה בסוגיית חלות חוק ההתיישנות בהרחבה, בהחזיקה בדעת מיעוט לפיה למעט הסדר ההתיישנות הספציפי הקבוע בסעיפים 9 ו- 16 לפקודת הקרקעות, תביעות לפיצויי הפקעה לפי הפקודה אינן נתונות להתיישנות.

קצרה היריעה מלפרט את נימוקיה של המשנה לנשיא כולם. בקליפת אגוז, טענת המשנה לנשיא הינה כי לפי סעיף 27 לחוק ההתיישנות עצמו, הוראות החוק לא יגברו על הסדר התיישנות ספציפי אשר נקבע בחוק אחר. כאמור, הסדר התיישנות ספציפי ומפורש אכן קיים בפקודת הקרקעות, ומתייחס להליך המתואר בסעיפים 9 ו- 16 לפקודה. על פי הליך זה, בבקשה המוגשת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, או הרשות המקומית כנציגתו – לפי פרשנות המשנה לנשיא חשין, עשוי בית המשפט לקבוע את סכום הפיצויים מבלי להכריע מי בעל הזכויות בקרקע. במקרה כזה יופקדו (יושלשו) הפיצויים בקופת בית המשפט, ולאחר מכן רשאי כל מי שטוען לזכות בכספי הפיצויים להגיש תביעה ולהוכיח את זכותו. באם פעלה הרשות בהתאם לפרוצדורה המחייבת בסעיפים האמורים והשלישה מיוזמתה את פיצויי ההפקעה לקופת ביהמ"ש לטובת בעלי הזכויות, תחול תקופת התיישנות מקוצרת בת 3 שנים מיום שניתנה החלטה סופית על ידי בית המשפט. במקומות בהם לא התקיים הליך שכזה, ולא הוגדרה בפקודה תקופת התיישנות באופן חד משמעי, קובעת המשנה לנשיא כי יש לפרש את שתיקתה של הפקודה כשתיקה מדעת, הקובעת הסדר משתמע של היעדר התיישנות במקרים בהם לא התקיימו אותם תנאים הנדרשים על מנת לקבוע את תקופת ההתיישנות המקוצרת לפי סעיף 16.
כלומר, במקרים בהם לא פעלה הרשות על פי נוהל השלשת הפיצויים, וכפי הנראה כך אירע בהפקעה שהינה נושא דיון זה, פיצויי ההפקעה אינם נתונים להתיישנות.

המשנה לנשיא מסתמכת גם על דעתו של השופט לנדוי בפסה"ד ב-ע"א 216/66 עיריית תל אביב – יפו נ' אבו דאיה, המתייחסת אף היא לסעיפים האמורים בפקודת הקרקעות, ולפיה:

"בדרך [ההשלשה] יכולה הרשות הרוכשת להביא לידי חסימת תביעות נוספות תוך תקופה קצרה יחסית, ובכך נתונה לה הגנה מספקת מפני תביעות בלתי – צפויות לפיצויים אחרי זמן רב, העלולות להכביד על סדריה התקציביים. כל עוד מזניחה הרשות הרוכשת, היא עצמה, את הגשת הבקשה לפי סעיף 9, דין הוא שתהיה צפויה לתביעות ללא הגבלת זמן כלשהי".

לפי דברי השופטת, הסדר התיישנות ספציפי, בין אם מפורש ובין אם משתמע, יגבר על דין ההתיישנות הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות. לגישתה, ההסדר הספציפי בפקודה גובר על דין ההתיישנות הכללי וזאת משני טעמים: ראשית, על פי הוראות  סעיף 27 לחוק ההתיישנות עצמו הקובע כי  "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר", אין בחוק כדי לגבור על הסדר התיישנות ספציפי.
שנית, ואף מבלי להתייחס לחוק ההתיישנות, ידוע כי הסדר ספציפי (Lax Specialis), אלא אם נשלל במפורש, גובר על הסדר כללי (Lax Generalis).

כאמור, פסק הדין הנוכחי דוחה טענות אלה ומגבה בדעת רוב את דעת הרכב השופטים בדיון הקודם אשר סברו כי גישתו של המבקש, לפיה יש לראות בהסדר שבסעיף 16 לפקודת הקרקעות הסדר מקיף בנושא ההתיישנות, היא גישה מרחיקת לכת שאין לקבלה. הנימוק העיקרי לכך הינו הקושי ללמוד במשתמע על החרגת תביעות לפיצויי הפקעה –  תביעות כספיות לפי טיבן, מדין ההתיישנות הכללי, וזאת בלא שקיים לכך עוגן ממשי בלשון הפקודה. בית המשפט סבור כי שתיקת הפקודה משמעותה חסר (לאקונה), המתמלא בהסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות.

המשנה לנשיא חשין אף עמד על כך בפסק דינו בדיון הקודם, לפיו לא יתקבל על הדעת כי נושא כללי ובעל חשיבות כפטור מהתיישנות יוסדר בצורה משתמעת ובדרך השלילה:

"המתקבל על הדעת כי נושא מיוחד ופרטני יפרוש עצמו לכל אורכו של סעיף 16 ואילו נושא כללי ובעל חשיבות – פטור מהתיישנות, לא פחות – לא נשמע עליו אלא על דרך השלילה? אכן, נימוקיו של קמר, הפקעות להשלטתו של סעיף 16 – ושל סעיף 16 בלבד – על כל תובענות לפיצויי הפקעה, נימוקים שוליים הם… הנאחזים בזיזים של הוראות חוק… אין בהם – בכל אחד מהם וכוללם יחד – כדי להוליכנו למסקנה כה מרחיקת לכת כי יש בה בהוראת סעיף 16 – לא עוד אלא מכללא – כדי להביא לגירושו של חוק ההתיישנות מן הזירה, וכמסקנה נדרשת מכך לומר, שכוונת המחוקק בסעיף 16 הייתה כי תביעות לפיצויי הפקעה לעולם לא תתיישנה" (פסקה 13 לחוות הדעת)

לעניין סעיף 27 לחוק ההתיישנות, פסק בית המשפט כי על מנת לשלול את תחולת תקופות ההתיישנות הקבועות בחוק ההתיישנות כחוק כללי, יש צורך להראות כי נקבעה בדין אחר ובאופן ספציפי תקופת התיישנות שונה, כלומר – עקב אופיו המקיף והכללי של חוק ההתיישנות, מתחייב כי שלילת תחולתו תיעשה במפורש ולא באופן מרומז.
לפי ביהמ"ש, לא ניתן לחלוק על כך שלא קיימת בפקודת הקרקעות אמירה ברורה ומפורשת, לפיה תביעות לפיצויי הפקעה אשר לא נתקיימה לגביהן פרוצדורת ההשלשה הקבועה בסעיף 16 לפקודה אינן נתונות להתיישנות.

 

דוקטרינת השיהוי

דוקטרינת השיהוי במשפט הישראלי זכתה למעמד עצמאי ואינה תלוית חקיקה. דוקטרינת השיהוי חלה במקביל לדיני ההתיישנות, בין אם מכח החוק ובין אם מכח הפקודה, והם אינם שוללים את קיומה.

שיהוי בתקיפתו של מעשה הפקעה, המלווה בשינוי מצבה של הרשות המפקיעה לרעה, יכול ויביא לדחייתה עתירה מטעם זה בלבד. בדומה לכך, שיהוי בהגשת תביעה לפיצויי הפקעה המביא לשינוי מצב הרשות הפקיעה לרעה עלול להביא לתוצאה דומה.

כאמור לעיל, בדיון נוסף זה ולאחר ששבה ופרשה "למען הזהירות" את עמדתה בעניין חלות חוק ההתיישנות על התביעה, טוענת המשיבה, עיריית פתח תקווה, כי "בנסיבות תיק זה יש להורות, למצער, על דחיית התובענה על הסף בגין שיהוי", וכי "יש להביא במכלול השיקולים גם את הקושי של המשיבה, בהיותה רשות מקומית, הן לשחזר מסמכים רלוונטיים מן העבר והן, לאור תחלופת הפקידים העובדים אצלה, להסביר פעולות מן העבר הרחוק". טענה זו הינה טענה מובהקת בדבר שינוי מצב לרעה במסגרת דוקטרינת השיהוי.

בשונה מטענת ההתיישנות, אשר נתונה לבעל הדין להתגונן בה מבלי להוכיח שעם עבור תקופת ההתיישנות נגרם לו נזק, טענת השיהוי דורשת את הוכחת הנזק. על הרשות להוכיח את טענתה, לפיה השיהוי בהגשת התביעה וחלוף הזמן גרמו לה "נזק ראייתי" ובכך נשתנה מצבה לרעה. הרשות לא תוכל להוכיח, לדוגמא, טענת הגנה מהותית לפיה שולמו הפיצויים בעבר. במקרה זה, בו אירעה ההפקעה לפני למעלה מארבעים שנה, יתקיים לכאורה בסיס לטענה לפיה נגרם לרשות נזק ראייתי באופן המצדיק את דחיית התביעה לפיצויי הפקעה מחמת שיהוי.

במאמר מוסגר ניתן לומר כי כיום, מצויים אנו בעידן בו בלחיצת מקש ניתן לקבל מידע אמין מכל קצוות העולם. הרשויות המנהליות עצמן מצויות במהלך של "מהפכת מיחשוב", והטלת חובה על הרשויות לשמור תיעוד בדבר תשלום פיצויים במסגרת הסדר כלשהו או השלשת כספי פיצוים אינו מהווה נטל כבד עליה. לפיכך, יתקשו בעתיד לבוא רשויות להצליח בהגנה בטענת שיהוי, כיוון שלא צפוי קושי באיחזור ושליפת מידע רלוונטי ב"לחיצת כפתור", לפחות בעשור האחרון ואולי גם מעט מעבר לכן.

בשונה מכך, תביעת העיזבון לפיצויי הפקעה נושא מאמר זה הוגשה למעלה מארבעים שנה לאחר מועד ההפקעה בפועל, וסביר להניח כי תקום חזקה בדבר קיומו של נזק ראייתי לרשות המפקיעה, טענה מובהקת בדבר שינוי מצב הרשות לרעה במסגרת דוקטרינת השיהוי. לטענת הרשות, לא יהיה לאל ידה להוכיח כיום, לאחר שחלפו למעלה משנות דור ממועד ההפקעה, טענת הגנה כגון הטענה לפיה שילמה בעבר את פיצויי ההפקעה או השלישה אותם לקופת בית המשפט, ולכן קיים חשש מ"כפל פיצוי".
עקב קיום חזקה זו יינתן תוקף לטענת שיהוי, ונטל הבאת ראיות שיש בהן להדוף טענה זו יחול על המבקש.

במקרה תיאורטי בו יסתבר כי בידי רשות מנהלית או בידי המדינה קיים בפועל רישום מסודר של הסדרי תשלום אשר נעשו או לא נעשו בגין הפקעה כזו או אחרת, או ראיות להשלשת פיצויים לקופת בית המשפט, ומרישום מסודר שכזה עולה בבירור כי הפיצוי לא שולם לתובע, קיום של רישום שכזה עשוי, למרות חלוף הזמן, "להדוף" טענת שיהוי.

יצויין, כי שאלת השיהוי לא נדונה בהליך בערכאה הדיונית, ולמבקש הזדמנות להביא ראיות כאלה באם ישנן בידו עם החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. בהיעדר הימצאות ראיות שכאלה, המסקנה המתבקשת בעניינינו צריכה להיות דחיית תביעת המבקש מחמת שיהוי.

 

מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה לפי הפקודה

בדיון ב-ע"א 5964/03 נחלקה דעת שלושת השופטים אשר ישבו בדין בעניין פרשנות סע' 6 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
לגישתו המרחיבה של המשנה לנשיא חשין, העילה נולדה ביום בו סירבה הרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה לתובע, גם אם חלפו "מאה שנים" מיום ההפקעה בפועל.
השופט גרוניס (כתוארו בזמן הדיון הקודם) נוקט בגישה מצמצמת, לפיה עילת התביעה נולדת  לכל המאוחר עם תפיסת הרשות את החזקה במקרקעין. בתווך, ניצבה גישתה של השופטת ארבל לפיה עילת התביעה מתקיימת עם מימוש המטרה הציבורית בבסיס ההפקעה. לאור מחלוקת זו, סברו השופטים כי יש לערוך דיון נוסף בפרשה, כפי שנכתב בפסק הדין:

"משנתפצלו דעותינו כפי שנתפצלו, ובתיתנו דעתנו לחשיבות הסוגייה שביקשנו להכריע בה, אנו מחליטים – כסמכותנו בסעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984, על עריכתו של דיון נוסף".

לאור קביעת רוב היושבים בדין, לפיה על תביעות לפיצויי הפקעה שאינן באות בגדר סעיף 16 לפקודת הקרקעות ולגביהן לא נתקיימה פרוצדורת השלשת הפיצויים חלה תקופת התיישנות של 7 שנים, כפי שנקבע בחוק ההתיישנות, פתוחה הדרך לדון במועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות אלה, ובמילים אחרות – המועד בו נולדת עילת התביעה לגביהן.

דעת רוב הרכב השופטים היא כדעתו דאז של השופט גרוניס, לפיה כאמור עילת התביעה נולדת לכל המאוחר בזמן מסירת החזקה לידי הרשות המפקיעה. גישה זו מסמנת נקודת ציון החלטית, שאף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 9א(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד – 1964 לפיה על רוכש הזכות לשלם את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת "תוך תשעים יום מיום שקיבל רוכש הזכויות את ההחזקה במקרקעין או מיום איתור בעל הזכויות, לפי המאוחר…". באופן דומה התפרשו ב-ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פסקה 23) גם הוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, אשר בוטלה ביום 15.02.2010 במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), תש"ע 2010.

הנשיא גרוניס אף מסביר כי דחיית מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה למועד סירוב הרשות לשלם את פיצויי ההפקעה (כהצעת המשנה לנשיא חשין) או למימוש בפועל של מטרת ההפקעה (לפי השופטת ארבל) תגרום לאי וודאות רבה באשר לאורך תקופת ההתיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה, אשר יכולה להימשך עד עשרות שנים, ואף מנוגדת לרציונל הבסיסיים ביסוד מוסד ההתיישנות, רציונלים כגון הקושי בשימור ראיות משך שנים רבות, את התפיסה כי השתהות בעל הדין בעמידה על זכויותיו מלמדת על כך שזנח אותן ואת האינטרס הציבורי בכך שמערכת המשפט לא תפנה את משאביה המוגבלים לבירור סכסוכים עתיקי יומין.

בדעת המיעוט לעניין מועד תחילת מירוץ התיישנות, שמרה השופטת ארבל על הדעה בה החזיקה בדיון הקודם, לפיה מירוץ ההתיישנות יחל במועד מימוש המטרה הציבורית לשמה הופקעה הקרקע.
דעה זו, מבוססת על סברה כי ייתכן והנפקע יימנע מלהגיש תביעת פיצויים בגין ההפקעה מתוך תקווה כי הצורך הציבורי באדמתו יבוא לקיצו ביום מן הימים ואדמתו תושב אליו, כאשר הרשות משתהה במימוש מטרת ההפקעה. רק לאחר מימוש המטרה הציבורית וסתימת הגולל על תקוות ההשבה, כאשר ברור לנפקע באופן סופי שתקוותו להשבת מקרקעיו נכזבה, מתגבשת עילת התביעה.

דעה זו מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בפסק דין קרסיק לפיה באם חדלה המטרה הציבורית להתקיים לאחר ההפקעה, ניתן ואף ראוי לבטלה וככלל, יש להחזיר את המקרקעין לבעלים ממנו הופקעו. על רקע הלכה זו מובן רצונו של הנפקע להמתין ולראות האם תמומש המטרה הציבורית, שאם לא כן תושב לו הקרקע שהופקעה. כך, כשם שהרשות עומדת בפני אפשרות שהנפקע יתבע את השבת הקרקע בשל אי מימוש המטרה הציבורית, תעמוד היא גם בתקופה זו בפני שתוגש נגדה תביעת פיצויים בגין ההפקעה, באם הפיצוי טרם שולם.

לטעמו של השופט ג'ובראן, אשר החזיק בדעת הרוב בעניין זה, קושי זה ניתן לפתור במסגרת אימוץ הפרשנות לפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל בעת תפישת החזקה, באופן בו רשאי אדם לדרוש את פיצויי ההפקעה, ואם לא תמומש ההפקעה – לדרוש את ביטולה. במקרה של ביטול ההפקעה, יהיה על הפרט להשיב לרשות את הפיצויים שקיבל, בהתחשב בחלוף הזמן ובהשבחת הקרקע על ידי הרשות. לדעת השופט ג'ובראן, מנגנון כזה יאחד בין ההסדר הנוכחי בפקודת הקרקעות לבין ההסדר הקבוע בסעיף 195 לחוק התכנון והבנייה, במסגרתו אם שונה יעוד הקרקע עומדת לבעל המקרקעין זכות קדימה לרכשה תמורת סכום הפיצויים שקיבל בתוספת ההשבחה של הקרקע.

לשאלת תחולת הלכה זו, מסתמך הנשיא גרוניס על חריג להלכה שנקבעה ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, לפיו לעתים יוכל ביהמ"ש לקבוע כי להלכה חדשה מסוימת יהיה תוקף פרוספקטיבי בלבד, וזאת במקרים בהם התקיימה הסתמכות משמעותית ולגיטימית על מצב משפטי קודם. עמדת הנשיא מבוססת על אי הבהירות ששררה עד כה בנוגע לשאלת התיישנות תביעות לפיצויי הפקעה, הבאה לידי ביטוי בחילוקי הדעות בין חברי הרכב השופטים בדיון המוקדם. לפי הנשיא, יש להתחשב בהלכה הקודמת בסוגייה שנקבעה בעניין אבו דאיה וקבעה כי לא חלה התיישנות לגבי תביעות לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות.
הלכה זו יצרה, כך נראה, הסתמכות של ציבור בעלי המקרקעין וציבור המשפטנים על תפיסה לפיה תביעות בגין פיצויי הפקעה אינן מתיישנות, גישה אשר אף התקבלה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים,  ויצרה חוסר וודאות בשאלה זו.
בנסיבות אלה, סבור הנשיא גרוניס כי יש לקבוע תקופת מעבר בת שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין, בה לא תחול ההלכה החדשה שנקבעה. לגבי תביעות לפיצויי הפקעה שתוגשנה בתקופה זו ותביעות תלויות ועומדות שטרם ניתן בהן פסק דין חלוט, לא תתקבלנה טענות של התיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות. עם זאת, לא מן הנמנע כי טענות שיהוי יועלו על ידי הנתבעים בתביעות אלה.

על כך מוסיף השופט פוגלמן כי התחולה המושהית של ההלכה תאפשר למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של פרטים אשר נמנעו מהגשת תביעה מתוך תקווה כי יתאפשר להם להשיב את הקרקע אליהם ביום מן הימים. כל הזכאים לפיצויי הפקעה אשר נמנעו מתביעה עד כה יוכלו לנצל את חלון ההזדמנויות בן שלוש השנים לצורך הגשת תביעה, כך שתקהה במידה רבה הפגיעה במי שקניינו נשלל ממנו בעל כורחו ושזכותו לפיצויי הפקעה הייתה אובדת מחמת התיישנות אילו נקבע כי ההלכה תחול רטרואקטיבית.

בנוגע להליך נושא הדיון הנוכחי, דעת חבר השופטים עומדת כי התביעה לא התיישנה, אך טענת השיהוי תושב לבירור בבית המשפט המחוזי.

 

פסק הדין

כאמור, ביום 21.03.2013 ניתן פסק הדיון בדיון הנוסף, שנערך בביהמ"ש העליון בהרכב של שבעה שופטים, ובו הוחלט ברוב דעות של הנשיא א' גרוניס, השופט ס' ג'ובראן, השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר והשופט ע' פוגלמן, כדלקמן:

ראשית, פסקה דעת הרוב כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי הפקודה נולדת, לכל המאוחר, במועד תפיסת חזקה במקרקעין על ידי הרשות.

הלכה זו תיכנס לתוקף החל מיום 21.03.2016, כלומר – לא תחול על תובענות פיצויי הפקעה התלויות ועומדות ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט, ועל תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות.
הנתבעים בתובענות אשר הלכה זו אינה חלה עליהן, רשאים להעלות טענת שיהוי כנגד התובענות.

בנוסף, לנוכח ההלכה שנפסקה והארכה אשר ניתנה, בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והוחלט כי ההליך יוחזר לדיון בו להשלמה ולבירור טענת השיהוי.

סיכום

נראה כי חלון ההזדמנויות לתביעת פיצויי הפקעה "ייסגר" ביום 21.3.2016, כך שכל מי שבכוונתו לתבוע פיצויים מסוג זה, נכון יעשה באם יחל לגבש תביעתו ולהגישה במועד.

עיון מעמיק בפסק הדין ובדעות השופטים מראה כי גם הלכות בעלות אופי כלכלי רחב היקף עליהן מתבסס ציבור שלם (ההלכה הקודמת בעניין לפיה אין התיישנות בהפקעות, הביאה להסתמכותו של ציבור שלם עליה) יכולות "להתהפך" ועל כן ערנות ציבורית להלכות מסוג זה חשובה מאד.



[1] פס"ד ביהמ"ש העליון – דנ"א 1595/06, עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה